אני כבר אוכל בקבר - ברברה בורלנד/I'll Eat When I'm Dead

לא לגעת ביופי

על מה:

מאז היווסדו של מגזין האופנה "רייג' פאשן בוק" הוא לא רק דיווח על טרנדים אלא קבע אותם. לאורך השנים המייסדת האגדית של המגזין הצליחה לשמור את המגזין עדכני ונחשק, כך שהוא והנשים העובדות בו היו חוד החנית של עולם האופנה. אך עלייתם של אתרי האינטרנט המכרסמים במעמד העיתונות המודפסת פוגעת גם ברייג', וגורלו של המגזין תלוי עכשיו על בלימה. למרות שרוב העובדות לא מודעות לחומרת המצב, המתח בכל זאת מורגש בכל רחבי המערכת.

כשהילרי ויטני, אחת מבכירות המגזין, נמצאת מתה לבדה בחדר נעול במשרדי המגזין, המשטרה ממהרת לקבוע שמותה נבע כתוצאה מהרעבה עצמית ולחץ, למורת רוחם של המקורבים להילרי ויטני. אך כשאחיה מוצא מכתב מסתורי בכתב ידה שהיא שלחה לבית הנופש שלהם לפני מותה, ורומז על תרומה עתידית כתודה על עבודתם הקשה ונכונותם של שוטרי ניו-יורק, המקרה נפתח מחדש והבלש השאפתן מארק האטון מקבל על עצמו לבצע חקירות נוספות.

מארק מחליט להתחיל את בירוריו אצל קתרין אונו, חברה טובה וקולגה של ויטני, שמצב הגרין קארד שלה לא מאפשר לה סיבוכים עם הרשויות. קאט מגלה התלהבות להצטרף לחקירה של הבלש הנאה ולהוכיח שחברתה לא הרגה את עצמה, אבל היכרותה המעמיקה עם עולם האופנה ומעטה הציניות והתיחכום שלה לא באמת מכינים אותה לחקירה שמאיימת להפוך אותה באמת לקורבן אופנה.

איך:

די מפתיע שהספר הזה תורגם לעברית. גם בגלל שבישראל אין ממש את אותה תרבות מגזינים לנשים כמו בארצות הברית, אבל בעיקר כי הוא לא טוב.

הבעיה הראשונה ב"אני כבר אוכל בקבר" היא שבורלנד פשוט לא הצליחה להחליט מה היא באמת רוצה לעשות. בורלנד נעה כמטוטלת בין לומר (ולא להראות) לקוראים כמה המגזין יוצא דופן ומיוחד להתקפות עליו ודרכו על כל הרעות החולות של העולם שהוא מייצג (רייג' הוא גם מעין מגזין נשים אידיאלי, נוצץ ויוקרתי אך גם בעל תודעה פמיניסטית, מצפון חברתי ובעל השפעה חיובית על עולם היופי והאופנה, כזה שגם בעלות מודעות חברתית מפותחת יכולות ליהנות ממנו בלי רגשות אשם, וגם אמצעי עבור בורלנד לתקוף את העולם שהוא מייצג, מאחר ופרט למחויבות של רייג' לנושא הסחר ההוגן, אין הבדל ממשי בינו לבין המגזינים האמתיים), ונעה בין ניסיון להציג אלטרנטיבה לעולם הזוהר המציאותי ולהסביר למה העיסוק הנשי במראה החיצוני משמעותי וראוי, לבין מתקפה על אותו עולם, ובסופו של דבר בורלנד לא מצליחה להציג אלטרנטיבה לעולם היופי או להציג את חסרונותיו.

הבעיה השנייה, והמרכזית של הספר, היא ששום דבר בו לא עובד. התחושה היא שלבורלנד הייתה רשימה של נושאים בהם היא רצתה לעסוק והיה לה חשוב מאוד לדחוס את כולם לתוך ספר אחד וקצת פחות חשוב איך היא דוחסת אותם, והספר מרגיש מאוד מבולבל ולא סגור על עצמו ומאוד לא מלוטש. זהו ספר על עולם הזוהר שאין בו זוהר וכיפיות, ספר מתח לא מותח, רומן רומנטי נטול רומנטיקה (וגיבור ראוי - מארק הוא אנטי גיבור רומנטי) וביקורת חברתית מהוססת ונטולת שיניים. בניגוד לקארי בראדשו, אין בספר ובחיים של קאט, שום דבר מפתה, נוצץ, כיפי או מעורר קנאה, אפילו החברויות שלה חלולות ומבאסות - לא לשים לב שחברה אחת מרעיבה את עצמה זה דבר אחד, לא לשים לב שאחריה חברה שניה עושה את זה, ובכן... זה כבר מעיד על משהו.

חבל, כי הניגוד שבין הפיתוי והקסם שטמונים בעולם היופי לבין המחיר שנשים משלמות כדי להיות יפות מהווה בסיס עשיר ומעניין ליצירות, כפי שמוכיחה האמנית היפנית בעבודת הפיסול שלה "女の子、であること” שמופיעה למטה, וזהו נושא שלא מקבל את היחס המגיע לו. (ואם אתם מעוניינים, כאן אפשר לקרוא עוד על הפסל, באנגלית).