לגיון/Legion

הבעיה של דייוויד הלר

על מה:

דייויד הלר, גבר צעיר שאובחן עוד בילדותו כסובל מסכיזופרניה, מתאהב בסיד, מטופלת חדשה במוסד בו הוא מאושפז כעת בכפייה, הנמנעת ממגע עם יצורים חיים. סיד משיבה על רגשותיו של דייוויד, אך מבקשת גם ממנו להימנע מלגעת בה. דייוויד מכבד את בקשתה עד היום בו היא אמורה להשתחרר מן האשפוז, אז הוא מתעקש לנשק אותה. ההשלכות הלא צפויות של הנשיקה הופכות את השניים למטרה עבור ארגון ממשלתי שרודף אחרי מוטנטים. קבוצה מחתרתית של מוטנטים מציעה לשניים עזרה, ומסבירה לסיד ודייוויד שהם מוטנטים ובעלי כוחות על ולא סובלים ממחלות נפש, ומנסה ללמד את השניים איך לשלוט בכוחותיהם. אך הניסיון להבין את כוחותיו מביא את דייוויד לגילוי שהמקור האמיתי לבעיותיו הוא מוטנט טפילי בשם אמל פארוק המכונה גם מלך הצללים שהשתכן במוחו ושלא יוותר בקלות על דיוויד ועל כוחותיו העסיסיים.

קדימון לסדרה (ללא כתוביות):

איך:

"לגיון", דרמה המבוססת על דמות מקומיקס של חברת מארוול, היא הסדרה הלא-מצויירת הראשונה שמתרחשת ביקום של האקס-מן. הסדרה עוסקת בפער הקיים בין המציאות למציאות פנימית, בהיווצרותו של נבל, בשליטה עצמית ובאובדנה לטובת אדם בעל יכולות על טבעיות (נושא שמתחיל לצבור תאוצה בזמן האחרון), ובשאלה שכה מאפיינת את המאה העשרים ואחת - מה אמיתי?

כמה וכמה עיבודים לקומיקס מהזמן האחרון ניסו לאתגר את גבולות הז'אנר מבחינה עלילתית ועיצובית, ו"לגיון" השאפתנית והאמנותית מאתגרת את צופיה גם בסגנונה הסוריאליסטי והגחמתי, ובניסיון לנחש על איזה סם היו היוצרים כשעשו אותה.

הסדרה משלבת אלמנטים קומיקסיים עם אסתטיקה של שנות השישים והעלילה מובאת בידי מספר לא אמין ובטכניקה של פערי זמן ומידע שכל-כך פופולרית עכשיו ומבחינתנו מתחרה בפלאשבקים על התואר "טכניקת הסיפור הכי מייגעת", ואפשר לומר שהיא קומיקס פוסט-מודרניסטי (כלומר, סדרה שממש לא פונה לקהל הממוצע של הז'אנר או לחובבי אקשן). 

מבחינה ויזואלית המאמץ של היוצרים בהחלט מורגש והאסתטיקה של הסדרה מקורית ועוצמתית. מבחינת התוכן, הסדרה פחות מוקפדת ולא ממש פורצת גבולות כפי שיוצריה קיוו שתהיה. מאז "דוני דארקו" ו"מועדון קרב" יצירות שבמרכזן גיבור שהוא מספר בלתי אמין ו/או סובל מבעיות נפשיות מתקשות להביא בשורה חדשה, ו"לגיון" אינה היוצאת מן הכלל.

ההיבט המוזנח ביותר ב"לגיון" הוא פיתוח הדמויות, שהיה כנראה בתחתית רשימת המטלות של היוצרים עד שצוות השחקנים המיומן של הסדרה לא מצליח לחפות על הקרטוניות של הדמויות; היעדר הכימיה בין רייצ'ל קלר ודן סטיבנס (לנצח בן הדוד מתיו מ"אחוזת דאונטון") המגלמים את הגיבורים מפתיע בהתחשב בעובדה שסיפור האהבה בין הדמויות שלהם אמור להניע את העלילה (ובכימיה המעולה שהייתה לסטיבנס עם כולם ב"אחוזת דאונטון") ופוגע בסדרה.

העונה השנייה עולה מדרגה מבחינת הפסיכודליות, התזזיתיות וההתפלספות, כאילו שהיוצרים עברו לחומר חדש, ובהתאם חוויית הצפייה נהיית עוד יותר מאתגרת. האם היא שווה את המאמץ? לטעמנו הסדרה יותר מתחכמת ממתוחכמת, ודורשת מהצופים יותר משהיא נותנת להם בחזרה, והיא לא בהכרח הדבר שתרצו לצפות בו אם אי פעם ניסיתם לשכנע אדם שסובל ממחלת נפש לקבל טיפול, אבל אנחנו מתקשות להרפות ממנה בגלל שאנחנו מהופנטות מכך שדן סטיבנס נראה בסדרה כאילו הוא מצא איזה מעיין נעורים סודי משלו.

#Legion #לגיון

#אחוזתדאונטון #דןסטיבנס #רייצלקלר #קומיקס #מארוול #אקסמן #מדעבדיוני #מתח #דרמה

#החיפושהאינסופיאחרמשהומעניין